ילדת הקשת
היא רצה ורצה ככל שיכלה, ככל שנשאו אותה 2 רגליה הקטנות. אומנם הייתה קצרת ממדים אך למרות זאת היה בה כח רב. לבסוף עצרה ליד הוואדי והתנשמה ארוכות. האוויר בחוץ היה נקי כ”כ ,החורף היה בתחילתו וטיפות גשם החלו לרדת. היה משב רוח נעים. היא הייתה זקוקה לשאיפת האוויר הנקי הזה. בדיוק כשכבר חשה שאינה יכולה לנשום. שמשהו מפריע לה ומתחכך לה בגרון. זה הפריע לה מאוד. הפריע לה גם לחשוב בבהירות. להתחבר למקורות טהורים ונקיים אותם כ”כ אהבה.
אף אחד לא היה שם רק היא והוואדי הפרוש ממדים עם מימיו הצלולים. היא טבלה במים והכניסה את כל גופה. צללה ועלתה עלתה וצללה למעמקים. קרני השמש נגעו בה וליטפו קלות את גופה. היא החליטה שצוללת רק עוד פעם אחת ודי. היא צללה הפעם עמוק יותר ולפתע הרגישה שהיא נשאבת פנימה למצולות. הייתה זו מערבולת שסחפה אותה והתנגדותה לא עזרה בכך. היא סחפה אותה כ”כ חזק ,היא פחדה מאוד ולא יכלה לעצור לרגע את הפחד ולחשוב איך להימלט. לבסוף הרגישה שגופה נחבט ואיבדה את ההכרה.
לאחר מספר שעות לא קטן היא התעוררה לאט והרגישה תחושת חמימות נעימה. היא שמה לב לאט לאט שהיא שכובה במיטה נעימה על מזרון רך ועטופה בשמיכה חמימה. “איפה אני?” מלמלה לעצמה. היא הסתכלה סביב. היא הייתה בתוך חדר חמים ונעים שכאילו לחש לה אל דאגה את בידיים טובות. היא הביטה בפינת החדר וראתה דבר מה מוזר. הקיר הצבוע בוורוד כהה החל לאט לאט להינמס לו אל הרצפה. היא הסתכלה סביב וכל החדר נמס. היא נבהלה מאוד ניסתה לקום מהמיטה אך הייתה דבוקה אליה ולא הצליחה לזוז. זהו זה הסוף שלי חשבה לעצמה.
פתאום רצתה כ”כ שכל קרוביה יהיו לצידה על מנת שתוכל לפחות להיפרד. כשהריצה במוחה את כל אהוביה הכל לפתע נעצר. החדר לא נמס יותר ועמד על תילו. לפתע מהקירות נשלחו לעברה המון ידיים ומכל כיוון ואחזו בה.
“לא תמלטי” החל מן קול מסתורי לדבר.
היא קפאה במיטה אחוזת בהלה. “מי אתה? מה אתה רוצה ממני?”
“היכן הקשת?” שאל.
“איזה קשת? אני לא מבינה על מה אתה מדבר.”
“אמרו לי שאת יודעת ליצור קשתות. חיכיתי בסבלנות אפילו עטפתי אותך בשמיכה חמה. אני מתחיל להבין שהכל לחינם. ואת בכלל מנסה לברוח!” ענה בקור רוח.
“אני לא מבינה על מה אתה מדבר. מעולם לא יצרתי שום קשתות.”
“את ילדת הקשתות יש עלייך אפילו סימן.”
היא בחנה את כל איברי גופה אבל לא ראתה שום סימן.
“יש לך טעות אדוני או מי שלא תהיה. מעולם לא יצרתי אפילו לא קשת אחת.”
“קשת לא מיצרים. קשת מרגישים פנימה בלב.” אמר.
“למה אתה מתכוון?” שאלה.
“כשאת אוהבת למשל. הכל מצטייר באור שונה.”
“אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה ממני. שחרר אותי מכאן.”
“את באמת רוצה להשתחרר מכאן? כי נראה שמאוד טוב לך בחמימות הזאת.”
“טוב לי אבל אני חייבת לשרוד.”
“למה את מתכוונת?”
“אני מתכוונת לזה שאני לא רוצה למות כאן.”
“יופי מעולה אז בדיוק בשביל זה קיימת האהבה. תשתמשי בה.”
“אני לא מבינה איך אני אמורה להשתמש בה כל זמן שאתה מאיים עליי?”
“אני לא מאיים. אני רק מביא אותך למקומות שמהם את יכולה לצמוח. עובדה שחשבת והרצת במוחך את כל האהובים שלך. כ”כ רצית להיות לידם ולחבק אותם. למה דווקא עכשיו?”
“אני לא יודעת…”
“את יודעת…!”
“שמע מר…”
“את יכולה לקרוא לי מר הבזק.”
“שמע מר הבזק אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה. האהבה שלי לא יכולה להביא קשתות. אין באמת אהבה יש רק כעסים שם.”
“כעסים על מה?”
“כל מיני. קשה לי מבפנים.”
“יופי מעולה לי.” אמר.
“מה מעולה בזה כ”כ?”
“אם היית יכול לצבוע את הקושי הזה באיזה צבע היית צובעת אותו?”
“אדום.” ענתה.
“מדוע דווקא אדום?” שאל.
“מזכיר לי אש.”
“הו מצויין. נעים כ”כ לשבת לידה היא עוטפת ומחממת.” אמר.
“לא התכוונתי לזה ככה.”
“אז למה התכוונת?”
“התכוונתי לאש שאוכלת ושורפת מבפנים.” ענתה.
“שורפת את המיותר, מצויין!” ענה.
“לא זה לא מה ש…”
“זה לא מה שהתכוונת אבל לא לקחת את זה בחשבון.”
“מה לא לקחתי בחשבון?”
“שהיא שורפת את המיותר ולא אותך. גם אם הרגשת ההפך זה מפני שלא שקלת וחשבת על האפשרות הזאת. עצב הוא רגש לא נעים אך בדרכו שלו הוא שורף את כל מה שפחדת להראות וחושף אותך.”
“מה פחדתי להראות?”
“אותך. פגיעה. לא העצב מציק לי אלא הפחד שלך ממנו. כשאת לא מפחדת את רואה בעיני רוחך תופעות אחרות לגמרי. אפילו נעימות יותר.” אמר.
“כמו שהאש שורפת את המיותר?” שאלה.
“כן בדיוק.”
“למה אתה מתכוון מיותר? לפחדים שלי?”
“כן בדיוק.”
“אבל זה לא נעים להיות בעצב… אתה בעצמך אמרת.”
“אם מכבדים את בואו ואפילו מחבקים אותו מגלים כל מיני דברים נפלאים.”
“כמו מה?” שאלה.
“אני שואל אותך. כמו מה?”
“אני רואה גם את הצבע הצהוב כי זה מזכיר לי את השמש. והיא כ”כ מחממת. אני רואה פרחים בשלל צבעים. אני יכולה לשמוע צחוק של ילדים. אני רואה אור לבן בתוכי. ואני כ”כ עסוקה בכל הטוב הזה שאני דווקא מרגישה שמחה והודיה. וכל זה רק כי אין בי פחד?” שאלה.
“כן בדיוק” ענה.
“אבל העצב הוא רגש לא נעים.” אמרה.
“ומה קורה כשאת מחבקת אותו? כשאת נותנת לו מקום? כשאת לא פוחדת שהוא יהרוס אותך? או יהרוס או יפגע בסובבים אותך?”
“אני לא כ”כ יודעת איך עושים את זה.”
“את יודעת! את נמצאת במקום שמותר לך. כאן לא יגרם שום נזק אני מבטיח לך.” אמר.
היא עצמה את עיניה..
יכלה לראות את עצמה רצה ושוב לשאוב את האוויר הנקי של תחילת הגשם. דמותה לאט לאט נעלמה מהחדר החמים ושבה והצטיירה בחוץ. הגשם החל לרדת בחוזקה והיא נרטבה כולה.
בחדר החמים לא לא נותר דבר מדמותה חוץ מחותם של קשת…
כשהייתי בכיתה ה’ המורה המחנכת שלי ביקשה מאיתנו לכתוב חיבור על החרף.
חזרתי הביתה וכתבתי את השיר הראשון בחיי-הַחֹרֶף.
כְּשֶׁהוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר,
תָּמִיד הוֹלְכִים עִם מְעִיל וּסְוֵדֶר,
כִּי עַכְשָׁו מַתְחִיל הַחֹרֶף,
וְצָעִיף לוֹבְשִׁים עַל עֹרֶף,
מַגָּפַיִם בָּרַגְלַיִם,
לְבַצְבֵּץ בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַמַּיִם,
וְאִם יֵשׁ עוֹד שְׁאֵלוֹת,
בַּחֹרֶף לוֹבְשִׁים כְּפָפוֹת,
וּכְשֶׁמַּגִּיעִים אֶל הַכִּתָּה,
יֵשׁ קֹדֶם כֹּל הַפְסָקָה,
וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִים לִלְמֹד,
עִבְרִית, חֶשְׁבּוֹן, תָּנָ”ךְ וְעוֹד.
וּכְשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה וְיֵשׁ קֶשֶׁת,
אֲנִי מְאוֹד נִרְגֶּשֶׁת!
יום למחורת הרמתי את ידי במהלך השיעור על מנת לקרוא את החיבור שכתבתי. כשהמורה נתנה לי רשות הקראתי אותו בכיתה בהתרגשות רבה. כשסיימתי המורה כ”כ התלהבה ביקשה וחזרה שאקרא שוב ושוב…
בהמשך העניקה לנו שיעור של כתיבה יצירתית ובזכותה הכרתי לראשונה את הכישורים שלי בכתיבה.
מאז כתבתי כ”כ הרבה שירים,סיפורים,משפטי העצמה ואף הוצאתי לאור שיר ראשון הנקרא “דרך משלי” אותו כתבתי ואותו אני גם שרה.
אני כותבת למבוגרים ולילדים שירים/סיפורים אינטואיטיבים/משפטי העצמה ולאירועים שונים.
בנוסף אני מוכרת כוסות וחולצות עם משפטים מתוך שירים שכתבתי ומתוך הגיגי ליבי, תובנות כתוצאה מאתגרים העולים במסע חיי.
לפרטים נוספים ניתן לפנות אליי למייל:
ybacher8@gmail.com
