כשהייתי ילדה קטנה היה לי כבר אז מן מוסריות כזאת ויושרה. כשהגעתי לגן ניסיתי לומר לילדים שם איך נכון להתנהג ומה נכון להיות. הילדים לא אהבו את זה. הם ראו בי משהו מעצבן. זה המשיך גם בגילאים יותר מתקדמים. הם לא יכלו ממש להסביר את עצמם,וגם אני התקשתי להסביר שזה כנראה איזשהו פן שייתכן ולא קשור למימד הנפשי שלי אלא יותר לפן הנשמתי.

בהמשך החיים שלי למדתי איך להשתיק את הקול הזה, ופיתחתי רגישות מיוחדת לסביבתי גם מפני שיש בי נתינה, וגם מפני שהיה לי נח לראות אותי מתגשמת דרכם ולא דרך עצמי, עוד יותר מפני שחוויתי המון אתגרים ופגשתי בהם דרך הסביבה.
לא האמנתי שמגיע לי לקבל מספיק, לא חשבתי שצריך להתחשב בצרכים שלי. ראיתי את האחרים יותר כי כך היה לי נח דרכם לראות אותי. כלומר היה פה ביטול עצמי והתגשמות כאמור דרך אחרים.

הנפש שלי סבלה מזה. זה בא לידי ביטוי בכל פעם שפגשתי במישהו שידע לקחת לעצמו את מה שהוא זקוק מבלי לפחד. מיד היה מתעורר כעס. אני לא מעזה אז איך הוא מעז? אני לא יכולה אז איך הוא יכול?
לא הבנתי שמה שכן הייתי צריכה לעשות הוא להפנים שאם הוא קיבל אז גם לי מגיע לקבל.
ואם הוא לקח אז גם אני יכולה לקחת. וברגע שאני אלמד להתחשב בצרכים שלי, לא יפריע לי שגם ההוא התחשב בצרכים שלו.

עברתי דברים לא פשוטים ועוד מאורע לא פשוט כלל לפני 13 שנים שטלטל אותי מקצה לקצה. שעוד חלה הדרדרות קודם ושם בעצם הבורא רצה שאלמד לקבל את מה שאני זקוקה לו.שאאמין שמגיע לי.

הכעסים בפנים על אנשים רק הלכו והתגברו אך מבחוץ התנהגתי בצורה רגישה ואמפתית, לא כי העמדתי פנים אלא כי זו באמת מי שאני,לכן הדיסוננס שנוצר בין הפנים לבין החוץ הציק לי. רציתי שהפנים יהיה רגוע כמו החוץ. אבל זה לא קרה.

היום אני מבינה כי הנפש כלומר הילדה הפנימית מרדה ודרשה ממני להיות קשובה לצרכים שלה ושמגיע לה לקבל.ושאין צורך להתגשם דרך האחר אלא להתגשם דרך עצמי,ללמוד מה נעים לי ומה פחות ולעשות מה שמתאים לי. כי אם לא, הדיסוננס הפנימי והחיצוני ימשיך לבעבע בי.
וזה לא ממש ריצוי, אלא רגישות ונתינה מהלב לזולת שהוא נהדר כל זמן שאני גם קשובה לעצמי. ואז אני בנתינה גם בתחושה מבפנים.

אנחנו נוהגים לחשוב שאנו עושים טוב בזה שאנו רואים רק את זולתנו, אבל אין זה נכון כי אנו רק פוגעים בנו יותר וכשהדיסוננס הפנימי והחיצוני מתחיל זוהי אות לכך שעלינו לדאוג לעצמנו.

למה אני זקוקה?
מה אני באמת רוצה לעשות?
למה אני באמת מתחברת?

אנשים לא באמת מעריכים כאלה אנשים שמוחקים את עצמם, גם אם כלפי חוץ זה נראה שכן והם אומרים תודה.
המחיקה העצמית רק פוצעת שוב ושוב את הנפש, 
וככל שעובר הזמן וזה נמשך החיות נפגעת ואז גם אם נרצה לתת לא נוכל ממש.

אם לא אהיה קשובה לעצמי לא אוכל להיות שם לסביבתי, לבת שלי, לבעלי…

תעשו רק מה שאתם אוהבים, רק מה שאתם חושבים, רק מה שעושה לכם טוב🩷