הסרט ” נערה בהפרעה” יצא לאור בשנת 1999, סרט על נערה שאישפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי , ההתמודדות שלה במקום וההתיידדות עם מאושפזות נוספות.

סרט שנגע מאוד לליבי, ראיתי אותו
יחסית בגיל צעיר יותר. יש קטע שהיה
בו שהרבה זמן לא הצלחתי להבין-
הנערה הייתה כותבת ביומן פרטי
את כל מה שעבר עליה,כל מה
שהרגישה וחשבה על עצמה ועל אחרות.
לקראת סוף הסרט מישהי שהתחברה
אליה במיוחד גונבת את היומן ומקריאה
ממנו בנוכחות אותה נערה. מקריאה
את כל מה שעבר לה בראש על האחרות. נושאים שיפוטיים פוגעים ומעליבים…

לקראת סוף הסרט הנערה הזאת
משתחררת מהמקום ומסבירה
לחברותיה כי לפעמים עולים
כל מיני דברים בלב ובראש,
לפעמים היא כותבת כל מיני
דברים..וזה לא באמת כזה משמעותי…

שאלתי את עצמי מה לא
באמת משמעותי?? תגידי את
אמיתית?? מלכלכת ככה ושופטת
אנשים ואחכ טוענת שזה לא משמעותי..על מי את עובדת??

ואחכ ככל שעבר הזמן והתבגרתי
אז הבנתי שכן גם אני בדיוק כמו
הנערה הזאת..מתרגזת לפעמים
מכל מיני דברים וכשאני עם עצמי
אני מוציאה את כל הכעס בשקט
מול הבורא. וגם לי עוברים כל מיני
דברים בראש…כל מיני דברים…
לא נעימים בכלל…ואחרי שזה
נגמר אני מבקרת ושופטת את
עצמי איך בכלל יצאו ממני כאלו
דברים אפילו שזה ביני לבין עצמי
ואף אחד לא שומע..רק הבורא ואני.ובכל זאת אני כועסת…

עד שמגיע שיקוף..שאני קולטת שגם בראש של ההוא וההיא עוברים כל מיני דברים..וגם הם כועסים ומתעצבנים..ואני שוב שואלת איך היא יכולה את מה שאני לא מעזה…

לכעוס בפנים כעסתי..אבל לא מעזה
להיות לרגע שלמה עם זה.לעטוף
את זה באהבה.לומר כעסת, בסדר,מותר.
ובאותה נשימה אני נזכרת..שאחרי
שכעסתי נשמתי עמוק,בדקתי את
הדברים לעומק. לא הגבתי ישר
מתוך הכעס כלפי האחר. התייעצתי
עם קרובים לליבי. ראיתי את כל הזוויות.
ואז שוב פעלתי. הפעם ממקום שקול,רגוע,אחר. וזה הנצחון הקטן שלי.

וגם להבין שכעסתי,נו בסדר ..זה יצא ,פרקתי. אבל מה שעשיתי אחכ בחוץ זה החשוב באמת. ולכן אכן הדברים שהתרגזתי בגללם קודם הם לא באמת עם משמעות כרגע,בדיוק כפי שהנערה הסבירה לחברותיה בסרט…

“כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם”
(משלי כ”ז, 19)

מה שהאדם רואה כשהוא מביט במקור מים,ההשתקפות, כך הוא רואה זאת אצל האחר חברו.
אם אני כעסתי על האחר כיצד הוא מעיז,לא כעסתי עליו..כעסתי על עצמי ועל איך אני לא מעיזה..איך אני לא מעיזה להיות שלמה עם עצמי?

כעסתי על עצמי איך אני כן מעיזה…איך אני מעיזה לשפוט את עצמי בחומרה כזו? אני בת אדם. עוברים עליי דברים. וכן אני גם כועסת.מותר.לא פגעתי באף אחד. להיפך נשמתי עמוק והצלחתי לחשוב ממקום בונה. ועל כך אני גאה בעצמי.

הנערה אומרת לחברות לקראת הסוף:
“שיגעון זה לא להיות שבור, או לבלוע סוד אפל. זה אתם, או אני, בצורה מוגברת…”

זה כל האמוציות שעולות בפנים.. שלעיתים צריכים לעלות.צריכים להציף..עד שזה יוצא שוב החוצה.

ועוד משפט מהשיר המפורסם “crazy” של seal:

But we’re never gonna survive, unless
We get a little crazy